ההבטחה שקוימה

עבור משפחה שכולה, ההתעסקות בשכול היא חלק בלתי נפרד מהיומיום. מהשגרה. אבל עדיין, להיזכר באובדן, לדבר עליו, זה אף פעם לא עניין של מה בכך עבורי. כעת, בוחרת בכל זאת לספר את הסיפור המשפחתי האישי שלי, כיוון שהוא שזור בחוט בלתי נראה עם האופטימיות והתקווה שכל כך מאפיינת את המשפחה שלי ואת היצירה שלי.

כשנכנסתי לחיק משפחתו של אילן, בעלי, לפני כ-16 שנה (ואף לפני כן, כי גדלנו יחד), מעין, אחיו הצעיר, מהר מאוד הפך עבורי לאח קטן, ואני – לאחות שמעולם לא היתה לו. דיברנו על נושאים שברומו של עולם – על יחסים עם נערות, על רגשות ואהבות, צפינו יחד בסרטים וחגגנו יחד ימי הולדת ואפילו יצאנו לפעמים רק שנינו (באישור אילן, כמובן).

הם היו שלושה אחים, אילן ודני התאומים ומעין בן הזקונים. הם גדלו על ערכים של אהבת המולדת והאדמה, עזרה לזולת ונתינה, ומעין הפגין אותם כבר מגיל צעיר. תמיד נתן מעצמו ותמך באחרים. כשהתגייס לצה"ל (חיל השריון) היה לו חשוב לעשות הכל על הצד הטוב ביותר. מהר מאוד הוא התבלט במידת החריצות והמקצועיות שלו, ואלו הפכו אותו למצטיין הטירונות בפלוגתו.

בבוקר של ה-28 בנובמבר 2007 מעין עבר מבחן במהלך קורס הכשרה על הטנק. בערב של אותו יום היה אמור לעבור מבחן נוסף. אני כותבת וזה לא פשוט. הדמעות חונקות את הגרון... באותו לילה הטלפון הנייד של אילן פתאום מקפיץ אותנו מהשינה. דני, אחיו, על הקו. "אילן... תתעורר ותתלבש מהר. אנחנו צריכים לנסוע לבי"ח סורוקה. מעין נפצע!". אילן מיד שואל מה קרה, אבל דני רק דוחק בו להתארגן. "גם ההורים בדרך", הוא אומר, ודבריו מבשרים לנו רעות.

מעיין מקבל אות הצטיינות בטקס סיום טירונות

מהרגע הזה אני זוכרת רק שאמרתי לאילן שכדאי שייסע להיות עם בני משפחתו, בלעדיי. בבוקר עליתי על רכבת והצטרפתי אליהם. הנסיעה מהצפון לבית החולים שבבאר שבע הייתה הארוכה בחיי. חוסר הוודאות לגבי מצבו של מעין מילא את ראשי במחשבות. עם ההגעה לבית החולים – הן רק המשיכו להדהד ולהתעצם. כולנו היינו עמוק בתוך מערבולת רגשית, נעים בין תקווה לייאוש. מעין נפצע אנושות בראשו מתותח הטנק, ונאבק על חייו במשך יומיים. בלילה שבין ה-29 ל-30 בנובמבר הלכנו, אילן ואני, לישון אצל חברה בבאר שבע, מרחק עשר דקות הליכה מבית החולים. סיכמנו עם הצוות הרפואי שיעדכנו בכל שינוי במצבו של מעין. בשתיים לפנות בוקר שוב מצלצל הטלפון. אילן מביט בו ולא רוצה לענות. "ממוש, זה חשוב. תענה...", אני לוחשת לו. "אני לא רוצה לדבר איתם", הוא מביט בי בתחינה. "עם מה שיבוא – נתמודד", אני מחזקת אותו. מצדו האחר של הקו נשמע קולה של האחות שטיפלה במעין. "אני חושבת שכדאי שתבואו. המצב מידרדר", היא אומרת.

שנינו זינקנו מהמיטה והתארגנו בתוך שניות בודדות, בידיעה שכל דקה חשובה. אני זוכרת אותנו רצים ברחובות כאילו היו מוכרים לנו, ונכנסים מתנשפים לתוך המחלקה. אבל היה זה מאוחר מדי. מעין כבר לא היה איתנו. הבטנו בו שוכב במיטה, ורק רצינו לצעוק אליו שיתעורר. נותרנו קפואים מולו, ורק דבריה של האחות הזעיקו אותנו מדממת המוות ששררה בחדר. "אתה רוצה להתקשר לאמך?", היא שאלה את אילן. "לא", השיב, "תני לה לישון. אתקשר אליה בבוקר". "רוצים לנוח בינתיים?", שאלה. "כן", ענה אילן.

הצוות אירגן לנו מזרנים על רצפת המסדרון, כחמישה מטרים מהחדר של מעין. נשכבנו מחובקים. ליטפתי את אילן ולא הצלחתי להירדם. התבוננתי מבעד לקיר הזכוכית בקרני האור הראשונות של הבוקר, שהחלו להציף את המסדרון.

בחמש בבוקר אילן התקשר לאימו, שמיהרה מיד לבית החולים. "אמא, בואי נצא רגע החוצה", ביקש ממנה כשהגיעה. אמא איליין הביטה בו במבט חלול ושקט והתלוותה אליו. לאחר מספר דקות שבו השניים ודמעות בעיניהם.

מאותו רגע התחלנו לפעול על אוטומט: הודעות, טלפונים, שיחות עם רופאים. אביו של מעין, מרק, ודני, נכנסו לחדרו של מעין כדי להיפרד ממנו. בשיחה נוספת עם הרופאים נשאלנו אם אנו מוכנים לתרום את איבריו של מעין (נמצא אצלו כרטיס אד"י). אביו הסכים. מאוחר יותר, בדברי ההספד שנשא בהלוויה, אמר: "במותו הוא ציווה גם חיים". ואכן, איבריו של מעין הושתלו בגופם של שבעה בני אדם.

תספורת שעשיתי למעיין לפני החזרה לבסיס

במהלך תקופת האבל הרגשתי כאילו העולם נגמר. הגוף לא הפסיק לרעוד מבכי. באחד הימים, כשישבנו יחד, כל בני משפחת רוטנברג, התחלנו לחשוב כיצד להנציח את מעין. בין הרעיונות שעלו היתה המחשבה לתרום מלגות לזכרו. לא ידענו מתי, איך ומהיכן בדיוק יהיה לנו כסף לזה בכלל. בינתיים עברו שנים, ואנו הקמנו בבית עמק את פינת סרציו לזכרו, ערכנו מרוץ לזכרו, טורניר כדורגל, צילמנו סרט, אבל המחשבה על תרומה לסטודנטים לא עזבה אותנו. מה גם שאילן ואני היינו סטודנטים בעצמנו , וידענו עד כמה קשים ומאתגרים חייו של הסטודנט. בזמן שעבר מאז אביו של אילן נפטר, אנו הפכנו להורים והקמנו את הסטודיו לעיצוב AV. החיים המשיכו.

יום אחד ניגש אליי אילן, ושאל: "זוכרת שדיברנו פעם על הענקת מלגות לזכר מעין?". "בטח", עניתי, "ברור שזוכרת". "אני חושב שהגיע הזמן", המשיך, "זה חשוב לי. יסגור אצלי פינה בלב". הבנתי לחלוטין למה התכוון. "אני איתך", אמרתי לו.

טקס הענקת מלגות 2018 במכון הטכנולוגי בחולון

עברו 11 שנה מאז שמעין נהרג, ואני עדיין מרגישה כאילו זה קרה אתמול. מעין יקירי, ״אחי״ הצעיר, הילד שאיתו חגגתי ימי הולדת, אני כל כך מתגעגעת אליך. תדע לך, שכל מפגש, כל אירוע, אני חושבת אליך. על הדוד המהמם שהיית יכול להיות לילדיי, על האבא המדהים שהיית יכול להיות בעצמך. המחשבות נודדות בין העבר להווה. אני נאחזת בחיים ומשתדלת לעשות הכל כדי שיהיה כאן טוב. מעין שלנו, אילן ואני הבטחנו לעצמנו שנמצא דרך להנציח אותך. ומצאנו. אוהבת ומתגעגעת גיסי, הצעיר לנצח.