ותודה למורה שלא האמינה בי

1.7.2019

סוף השנה הגיע, החופש הגדול לגמרי כאן. כל המדיות מלאות בתמונות של הורים שגאים בילדיהם ובתעודות שלהם.

חשבתי לעצמי, מה היה קורה אילו היה פייסבוק בתקופת בית הספר שלי? האם ההורים שלי היו מעלים תמונת גאווה?

אני זוכרת את עצמי כילדה ונערה רק מקווה להצליח לסיים את שנת הלימודים, שאני אדע שאני עולה כיתה. אני זוכרת את המבט של אמא שלי בתעודה הרחוקה מלהיות מושלמת, מחפשת איזו נקודת אור, מחזקת אותי ומזכירה לי מה חשוב באמת. אמא שלי הייתה מתרוצצת בשבילי כדי למצוא דרכים לעזור לי. מה לא ניסו עלי... מורים פרטיים, שיטות לימוד חדישות כאלה ואחרות, אבחונים...הכל כדי לעזור לי. אולי מהצד זה היה נראה שאני ילדה עצלנית, אבל זה לא היה המצב, באמת שניסיתי.

מה ששמר עליי והציל אותי לבסוף, זה שההורים שלי זיהו בי שני תחומים חזקים. האחד היה הריקוד- מגיל מאוד צעיר רקדתי ואף עשיתי בגרות במחול באולפנת המחול בקיבוץ געתון. 

והתחום השני היה העיצוב- למדתי במגמת עיצוב בביה"ס "אופק" שבקיבוץ עברון, כאשר את שאר הלימודים ומקצועות הליבה למדתי בביה"ס "סולם צור" שבקיבוץ גשר הזיו. 

 

בתיכון לא היה לי זמן לנשום! הייתי נוסעת בבוקר לבית ספר, לומדת ימים ארוכים, פעמיים בשבוע מגמת עיצוב עד 16:00 וכל יום הייתי עולה לגעתון לרקוד שלוש שעות וחוזרת הביתה בשעות הערב. ככה במשך כל התיכון שלי, כולל הבגרות. 

אני זוכרת שבמעבר בין חטיבת הביניים לחטיבה העליונה, ניגשה אליי אחת המורות בהפסקה ואמרה לי: אביטל, איך את מתכננת לעשות בגרות מלאה, גם במגמת עיצוב וגם במגמת מחול? את עם כל כך הרבה קשיי למידה, אפילו עידו ,(שם בדוי), שהוא גאון השכבה לא מסוגל לגשת לכמות כזו של יחידות לימוד!

אני זוכרת את השוק והפגיעה שלי מהשיחה הזו ובאותו רגע בחרתי להוכיח לה שאני מסוגלת, בדם יזע והמון דמעות, לסיים י״ב שנים עם בגרות מלאה. ועשיתי זאת! עם כל הקשיים.

אותה מורה לא הבינה ששתי המגמות (עיצוב ומחול) היו בדיוק המקומות בהם פרחתי, "עפתי", הם לא היוו מבחינתי שום קושי ותסכול, לעומת השיעורים הרגילים. 

לימים, בתום שירותי הצבאי, נרשמתי ללימודי עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון. 

המשכתי, למעשה, להעצים ולבטא את אחת החוזקות הגדולות שלי- עיצוב. 

סיימתי בתום 4 שנים קשות ומפרכות, אך מהנות ומעצימות, בהגשת פרוייקט גמר שזכה בהצטיינות.

היום אני מוכנה לשתף ולחשוף את תחושותיי, עברו שנים ואני נמצאת במקום שאני הרבה פחות מתביישת. אני מבינה שהדיסלקציה והפרעות הקשב שלי מאפשרות לי להיות מי שאני. ויחד עם זאת, אני ממשיכה לחפש את הדרכים לגבור על המגבלות, להתנסח יותר טוב, להגיע לקשב וריכוז בדרכי.

אתן דוגמא: מצב שנבע מקושי שלי הפך לשפה עבורי. למי ששם לב, כל שמות המוצרים של AV כתובים באנגלית עברית. לדוגמא פמוט = PAMOT. רציתי שיהיה לי קל לזכור את שמות המוצרים שלי באנגלית, אז החלטתי ליצור שפה משלי. פשוט הענקתי לו ב"אנגלית" את השם pamot. 

מאז שהתחלתי להעביר הרצאות על הדרך שלי עד לפתיחת העסק, אני חושפת את הדיסלקציה, את מי זו אביטל באמת. אולי בזכות ההרצאות הללו קיבלתי גם את האומץ לכתוב את כתבת הבלוג הזו.

 

אז לכל אותם תלמידים שמתבוננים בתעודה ה"מאתגרת" שלהם, אל תוותרו! תחפשו את המקצוע / התחביב / הכישרון / הדבר הזה שמעורר בכם תשוקה ותעצימו אותו. תדעו שדווקא במקום מלא מכשולים, שם מועברים השיעורים הכי חשובים לחיים וזה מה שיגרום לכם לא לוותר בעתיד. 

ולכם הורים יקרים, זכרו! "אני לא מוותר לך כי אני לא מוותר עליך!"

כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו ויראה אותו.

תעודה היא מקבץ הערות והארות, שמתורגמות לדירוג מספרים. אם נסתכל על התעודה קצת אחרת, כמו מעין חשבון נפש של הילד עם עצמו, שיבחן כמה השקיע והאם נתן את כל כולו… במידה וכן, אז מצוין. המספר לא באמת משנה.

 

תודה להורים שלי שלאורך כל השנים ראו אותי, זיהו את חוזקותיי וניסו למצוא כל דרך אפשרית ולא אפשרית כדי שאצמח. 

תודה אחרונה לבעלי, שמלווה אותי מאז ימי התיכון, שמעולם לא הסתכל על הקושי / על האקסטרה אתגרים שאני חייבת לעבור. תודה על האמון בי ובדרך שאני עושה.

 

אני מאחלת לכולנו, תלמידים והורים, חופש גדול מהנה, בטוח וממלא מצברים. (טוב, "ממלא מצברים" פחות מופנה להורים שבינינו:) )

 

 

Please reload

פוסטים אחרונים

15/10/2019

09/09/2019

Please reload

הסטוריה

Please reload

טאגים